חידושי רמב"ן על בבא בתרא י״ג

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על בבא בתרא י״ב ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא בתרא י״ד ×¢×´× »

1 בבא בתרא פתח ↗

וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין כּוּ׳. אֵין בָּהֶן כְּדַי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה, מַהוּ? רַב יְהוּדָה אָמַר: אִית דִּינָא דְּ״גוּד, אוֹ אֶגּוּד״. רַב נַחְמָן אָמַר: לֵית דִּינָא דְּ״גוּד, אוֹ אֶגּוּד״.

2 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לֵית דִּינָא דְּ״גוּד אוֹ אֶגּוּד״, בְּכוֹר וּפָשׁוּט שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן עֶבֶד וּבְהֵמָה טְמֵאָה, כֵּיצַד עוֹשִׂין? אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: עוֹבֵד לָזֶה יוֹם אֶחָד, וְלָזֶה שְׁנֵי יָמִים.

3 בבא בתרא פתח ↗

שָׁאנֵי הָכָא, דְּ״אֶגּוּד״ אִיכָּא, ״גּוּד״ לֵיכָּא.

4 בבא בתרא פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְתָנֵי – מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אֶלָּא לָאו חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָאָמַר: ״טוֹל אַתָּה שִׁיעוּר וַאֲנִי פָּחוֹת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ. וְ״גוּד אוֹ אֶגּוּד״ – נָמֵי שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ?

5 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב יְהוּדָה – דִּשְׁמוּאֵל הִיא, דִּתְנַן: וְכִתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחְלוֹקוּ. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי כְּרִיכוֹת – חוֹלְקִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֵית דִּינָא דְּ״גוּד״ אוֹ ״אֶגּוּד״, מַאי אִירְיָא בְּכֶרֶךְ אֶחָד? אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי כְּרִיכִין נָמֵי!

6 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

רִבִּי זְעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב. תִּיפוּרָהּ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. קִשְׁרֵי תְפִיּלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. רִבִּי יִרְמְיָה אַפְסָקַת רְצוּעֲתָה דִתְפִילָּתָה. שָׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָמַר לֵיהּ. וּקְשַׁרְתָּם. אֲפִילוּ קְשִׁירָה תַמָּה. רִבִּי זְעוּרָה אַפְסִיק גּוּדָא דִרְצוּעֲתָא. שָׁאַל לְרַב חוּנָה וּלְרַב קַטִּינָא וְשָׁרוּן לֵיהּ. אַפְסִיק זְמַן תִּינְיָינוּת וְשָׁרוּן לֵיהּ דְּלָא מִן אוּלְפָּן. רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הֲלָכָה. זֶה שֶׁהוּא תוֹפֵר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁיֵיר מִלְּמַעֲלָן וּמִלְּמַטָּן כְּדֵי שְׁלֹּא יִקְרַע. וּמַחִי לֵיהּ עַל מוֹחָא. אִם הֲלָכָה לָמָּה לֹא יִקְרַע. וְאִם לֹא יִקְרַע לָמָּה הֲלָכָה. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיְּהוּ כוֹתְבִין בְּעוֹרוֹת וְכוֹתְבִין בִּדְיוֹ וּמְסַרְגְּלִין בְקָנֶה וְכוֹרְכִין בְּשִׂיעֵר וְטוֹלִין בְּמַטְלִית וְדוֹבְקִין בַּדֶּבֶק וְתוֹפְרִין בְּגִידִין. וּכְשֶׁהוּא תוֹפֵר יְהֵא תוֹפֵר כְּתֶפֶר הַזֶּה. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁיֵיר בֵּין שִׁיטָּה לְשִׁיטָּה כִמְלוֹא שִׁיטָּה. בֵּין תֵּיבָה לְתֵיבָה כִּמְלוֹא אוֹת. בֵּין אוֹת לְאוֹת כָּל שֶׁהוּא. בֵּין דַּף לְדַף מְלֹא גוֹדֶל. עָשָׂה סוֹף הַדַּף שָׁוֶה לִתְחִילָּתוֹ פָּסַל. צָרִיךְ לִיתֵּן רֵיוַח בַּסֵּפֶר מִלְּמַעֲלָן שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת ומִלְּמַטָּן שָׁלוֹשׁ. רִבִּי אוֹמֵר. בַּתּוֹרָה מִלְּמַעֲלָן שָׁלֹשׁ ומִלְּמַטָּן טֶפַח. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁיֵיר בֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר כִּמְלוֹא אַרבַּע שִׁיטִּין. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר שָׁלֹשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא גוֹמֵר בְּאֶמְצַע הַדַּף וּמַתְחִיל בְּאֶמְצָעִיתוֹ. וּבְנָבִיא גוֹמֵר בְּסוֹפוֹ וּמַתְחִיל בְּרֹאשׁוֹ. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר אָסוּר. אֵין עוֹשִׂין יְרִיעָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה דַפִּין וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁמוֹנֶה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בַּתְּחִילָּה. אֲבָל בַּסּוֹף אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. וּבַקְּלָפִים לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁיעוּר.

1 רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י ז"ל קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך. וי"א שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטלין כאותה ששנינו אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני, אבל מקצת הגאונים ז"ל יש שכתבו כך ששמין את הנכסים בב"ד ולשון מעלין אותן בדמים מוכיח כדברי רש"י ז"ל וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל, ועיקר. והוי יודע שאין דין אגוד או איגוד אמור רבנן בגמ' אלא על סיפא דמתני' אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וכן לזה לא שייך האי דינא דהא חזי ליה בשותף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרין לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר לעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אלא כן הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם אי חורבה לעצמה שאין שמה חצר.

2 בכור ופשוט שהניח להן אביה' עבד ובהמה טמאה. פרש"י ז"ל להכי נקט בכור ופשוט דטריחא להו למילתא להיות שותפין בהן, ואיני יודע מהו טורח זה. וי"מ להכי נקט בכור ופשוט לפי שאין להם לחלוק בדמים שאין הבכור נוטל בדמים בראוי כבמוחזק ואע"פ שהבהמה מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר הוה ליה ראוי ומיהו אית דינא דגוד או איגוד הבכור נוטל פי שנים בשכר' שכיון שהיא עצמה מוחזקת וראויה להשתמש בה הויא לה כשאר בהמה טהורה ונוטל בה פי שנים או בשכרה או רצו להיו' משותפ' ביניהם. ואחרי' פירשו לעולם מוחזקת היא והתם היינו טעמ' כדשמואל דאמר בפרק מי שהיה נשוי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצ' ואוקימנא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לטביחה לא הכ' נמי אי לית לזה דינא דגוד או איגוד ואין כאן חלוקה אלא בשכר כיצד יעשו שדין השכר לחלוק בשוה ובטלת ירושת בנו הבכור וא"ל שאני אומר עובד לזה יום אח' ולזה שני ימים ואינה דומה לשותפין דהתם רצה בעל מאתים להשתתף עמו ומחל הואיל ולהשתכ' בחרישתו לקחוהו וכאן לא ויתר הבכור כלום. ורת"ם ז"ל פי' שהדין לחלוק בימים או בגוף הבהמה ולא בשכר בשעשאן לעצמו וקס"ד שאין חלוקת הימים שוה שהורע בה כחו של פשוט שאין שכר יום א' דומה לשכר שני ימים שהוא יותר מכפלי' מפני שהוא יכול להשלי' מלאכה מרובה וצא ולמד משוק של חמורי' וא"ל אני אומר עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא הורע כחו של פשוט הורע מן הדין מפני שחלקו מועט. והוי יודע דדוקא בעבד ובהמה טמאה הוא שחולקין בימי' אבל מרחץ ובית הבד כיון שיכולין להשתמש בהן כא' אין חולקים בימים אלא א"כ רצו שהרי העשיר אומר לעני הרי אני רוצה להשתמש בהם בכל שעה שאפי' בבית הבד איפשר שיהא טוען זה קורה וזה אחרת וכשזה טוען וזה טוען הקורה וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להתמי' ולהתדיר להם תשמישן או לעשותן כאחד עושין.

3 שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. פרש"י ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש ואין צריך שזה כנעני הוא יגוד עבד כנעני ליכא ועוד שזה אף לשש אינו נמכר דעבד משוחרר הוא ואמרינן בפרק איזהו נשך שאין הנכרי נמכר כעבד עברי והיינו דאמרינן לישא שפחה אינו יכול ולא מסתבר לך מיהא מאן דאמר גוד או איגוד בדמים ואכתוב לך שטר על הדמים דינא הוא דודאי יכול מימר ליה אי דמי לית לי' למיתן לך דמי אגדי' לך דלדמי צריכנ' והא דמקשינן מעבד משום דלבית הלל אפילו רצה ללוות ולפרוע נמי עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד.

4 וגוד או איגוד נמי שומעין לו. פרש"י ז"ל שלא רצה למחול לו כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך נר' מדבריו דהיכא דא"ל חד לחבריה גוד ד' אמות ואוסיף דמים או ד' והוסיף דמים שזהו דינא דגוד או איגוד ויש שחולק ואומר דשלש אמות אינן ראויין להשתמש יכול לומר לו דמי לית ליה למיתן לך ואם לאוגודי לך לא בעינא דהנהו ג' אמות דמטו לי לא חזיא לדירה ולא משתרשי לי וסברא מעליא הוא ואי בעינא לך היכא דלא הוה להו לתרוייהו אלא שלשה אמות מהו מי מצו למימר חד לחבריה גוד או איגוד או דילמא אמר ליה לא בעינא לאגודי דלא חזי לי. ומסתבר' דאית דינא דגוד או איגוד כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר.

5 לא תאנו אלא בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין. פרש"י ז"ל כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחר ועל כרחך אין דמיהן שוין ואי לית ליה דינא דגוד או איגוד היאך הוא כופהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך שאקבל ממך הדמי'. ואין אנו צריכין לכך אלא אפילו דמיהם שוין אין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך תורה ואני נביאים או קח לך נביאים ואני תורה בתורת חלוקה הא למה זה דומה למי שיש לו שדה שאינו ראוי ליחלק ויש להם טרקלין שאינן ראויין לחלק שאין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך אחד מהם ואני השני בתורת חלוקה ומיהו מדינא דגוד או איגוד קא סלקא דעתין שיכול לומר לו כן. ומסקנא דכל שתי כריכות שאינן עושין מעין מלאכה אחת כגון תרתי אמהתא דחדא ידענא בסתרקי וחדא אפיה בשולי שאין בכאן דינא דגוד או איגוד פי' ואפי' דמיהן שוין וכל שכן אם אין דמיהן שוין אבל בשתי כריכות שעושין מעין מלאכה אחת לית דינא ולי' דיינא דחולקין אם שניהם שוין ואם אין שניהם שוין מסתברא דלית בהו דינא דגוד או איגוד כלומר גוד לך היפה בדמי' או איגוד משום דאמר ליה אין רצוני למכור כלום או שיאמר איני רוצה ליקח חלקך שבחלק הגרוע ואי בדמי לית לי למיתן לך שאם אתה עושה כן על כרחו אתה כופהו ליקח חלק חברו או בזה או בזה ואינו רוצה ליקח כלום והיינו נמי טעמא דשתי כריכות שאין עושין מעין מלאכה אחת ורע ויפה כשני מינין דמי ויכיל למימר למר מיבעי לי' הא והא ולמר נמי. והא דאקשי' והא כתבי הקדש דתרוייהו צריכי להו לא הוה ליה לאוקומא בתורה ותורה דאי בשדמי שניהם שוין הא אמרן דלית דינא דגוד או איגוד אלא השתא קמ"ל שאינו אסור משום מוכר ספרי תורה וכי רצו פליגי. כנ"ל. וכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד פיר' לפירושו גוד לך הכל או איגוד.

6 ה"ג בנוסחי עתיקי: וכן כל נביא ונביא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. ופרש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר למט' בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא להיות דף זה משונה על חנם ואין הלשון נוח להתפרש כיון דהוה ליה למימר אם סיים מלמטה ומתחיל מלמעלה. אלא הכי פירושא: שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמשית באותו הדף אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל למעלה בראש הדף באיזה מקום שיסיים הדף האחר וכן נמי אם נזדמן לו לסיים מסיים מלמטה ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך ותרתי קתני וכן הדין בין תורה לנביאים כדקתני אידך. ולמדתי פי' זה ממה שמצאתי בירוש' במסכ' מגילה וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שטין ובנביא של י"ב שלש וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו, ובנביא של שנים עשר אסור.

« חידושי רמב"ן על בבא בתרא י״ב ×¢×´×‘ חידושי רמב"ן על בבא בתרא י״ד ×¢×´× »